לפני חודשיים, פנה אלינו נחום זולוטוב, בבקשה שנציין בכותרות התמונות של בית כנסת הכיפה בבאר שבע את העובדה שהוא איננו אחראי לתוספת החדשה לבית הכנסת.

הוא לא עשה זאת כיוון שדאג לפאר את שמו, או שהיה קנאי ליצירתו - אלא משום שבאופיו היה היה אדם צנוע ועניו, כמוהו גם מורשתו האדריכלית - עשויה תמיד בקנה מידה אנושי.

 

כשזולוטוב הזכיר את הבטון הוא דיבר על 'ג'ינס' - מכנסיים לפועלים, הבטון היה מבחינתו 'דלות החומר' המעט הנגיש לעשייה שאיתו יש להסתדר - הוא לא ייחס לבטון תכונות של כיבוש, או קשר יוצא דופן אל הקרקע או אל אופיינו המחוספס. על אף שהיה מודע לעשייה הקורבוזיאנית בבטון הוא השכיל להבין שיש להתאימה לקנה המידה האנושי והמרחבי של ישראל של שנות ה-60.

 

לכן, קל להבין כיצד יצירתו מאופיינת בהבנה פלסטית של החומר, ביכולת לפסל בבטון מבנים בצורת כיפה ופרמידה וממאנת 'ליפול' להרפתקאות אדריכליות גדולות.

 

לפני פחות משנה, זכיתי לראיינו בסלון ביתו בכפר סבא, הוא סיפר על יצירתו האדריכלית ללא פאתוס, ללא חשיבות עצמית. הוא סיפר לי כיצד נהג ללוות את עבודת הטפסנות המורכבת , כיצד חווה את היצירה האדריכלית כיצירה משותפת של פועלים, מהנדסים ולבסוף הוא המתכנן.

ונשאר החיוך הלבבי. יהי זיכרו ברוך