אדריכלות ברוטליסטית בישראל
על פי התווית תכנית האב היה על המתכננים להמשיך את מראה הבטון החשוף של הבניין הצמוד. הבנייה בבטון חשוף רווחה בצרפת ובאגליה בשנות החמישים של המאה העשרים. סגנון הבנייה שכונה "ברוטליזם" על שם הבטון החשוף (בטון ברוט), ביטא את השאיפה לאמת של האדריכלות המודרניסטית המאוחרת. הבטון החשוף, המגלה את הסטרוקטורה המבנית, והעדרו של החיפוי המכסה, היוו עדות לכך כי זהו בניין "דובר אמת". אדריכלי הארץ, הוסיפו לרעיון הכנות של הבטון החשוף גם את התאמתו לדמות הצבר: הבוטה המחוספס שאינו עוטף את אמיתותיו, ואף חיברוהו לאתוס של הציונות בהבטחתה לארץ :"נלבישך שלמת בטון ומלט.."(אלתרמן, שיר בוקר). לימים, מבני הבטון נשארו אהודים על אדריכלים, אך פחות על הקהל הרחב שראה בהם בונקרים צבאיים המתנכרים לסביבתם, ולראיה : כמה מהם שנצבעו לאחרונה בצבעי פסטל או סוידו לבן על מנת "לידד" אותם עם סביבתם, גם במחיר הכיסוי על האמת.
המתכננים של בניין דילר חשבו שיציקת בטון תהווה פתרון לא נכון למיקום, לתוכן ולזמן בו נוצר הבניין, ומצאו פתרון מגשר בדמות חיפוי של בטון. הם השילו מהבטון את יומרת ה"אמת של החומר" והשתמשו בו כחומר נטול אידיאולוגיה, כזה שיכול לשמש אף כחומר חיפוי. הבניין כוסה באלמנטים טרומיים מבטון בגוון בהיר, טכנולוגיה תלייה עדכנית שאף שיפרה את הבידוד התרמי. האריחים יוצרו על פי תוכנית מפורטת לכל אריח, ברצועות אופקיות ארוכות ובגבהים משתנים. תמונת החזית שנוצרה היא קומפוזיציה של אבני לגו מבטון, שהעלימה את חומר הבנייה המקורי כמו גם את החלוקה המודולרית של החדרים. כהשלמה למלאכת החיפוי, חלקים פנימיים ותחתיים, הנסתרים מהשמש, חופו בעץ. כך, המבנה מייצג עמדה פרשנית של הברוטליזם ואת תרגומו לשפה ארכיטקטונית של המאה העשרים ואחת, כאשר הניתוק בין הבטון לבין משמעותו כחומר קונסטרוקטיבי – מעניקים למבנה את מימד הזמן, ושלמת הבטון הופכת ל"שמלה השחורה הקטנה" במלתחה.
צילום: עמית גרון, באדיבות קימל - אשכולות אדריכלים
תכנון פנים הבניין ענה על הצרכים הפרוגרמתיים של הפקולטה למדעי הרוח. בראש ובראשונה היו אלה 188 החדרים של החוקרים מהחוגים השונים של הפקולטה עבורם תוכנן הבניין. המתכננים שמרו על גישה של צמצום וחשיבה אקולוגית ונמנעו מליצור בתוך הבניין לובי או שטחי מעבר ציבוריים לתפארת הארכיטקטורה. ההבדל בין חדר לחדר מתבטא בעיקר בחלונות שנוצרים בו כתוצאה מהקומפוזיציה של לוחות הבטון. וכך, כל אחד מהחוקרים מקבל חדר סטנדרטי, אך מבט משלו לנוף.
במבנה נמצאת גם ספרייה ייחודית, המכילה את ארכיוני הסופרים עמוס עוז, אהרון אפלפלד, נסים אלוני ואחרים. הספרייה בנויה ממערכת של חדרים קומפקטיים המשמשים לאחסון החומרים הארכיונים, ומחללים צנועים ובהם שולחנות עבודה לשימוש חוקריהם. את מערכת הארכיונים מקיף קיר תצוגה מזכוכית שקופה וחלבית, המזכיר במקצב שלו את מעטפת הבניין. בתוך הקיר, מאחורי הזכוכית השקופה, מוצגים ספריהם של סופרי הארכיון. וכך, גם כאן, כמו בחלקים אחרים של הבניין, חלל המעבר בין קירות התצוגה, הופך להיות מוקד של עניין.
בשל מיקום המבנה על התפר שבין העיר לאוניברסיטה – הוא מתבקש לענות לאתגר הקישור בין הקמפוס לבין העיר. משימה זו הוגדרה מחדש בכל אחת מתכניות האב של הקמפוס. במהלך השנים הועלו רעיונות שונים מרעיון של גשר מחבר ועד עקרונות של "אוניברסיטה עם הפנים לעיר", שיתבטאו בחנויות ספרים ומבני תרבות משותפים לאוניברסיטה ולעיר. אבל קמפוס האוניברסיטה בבאר שבע, כמו אלו של האוניברסיטאות האחרות בארץ, לא יוצר חיבור ממשי עם העיר, אין כאן ולו אוניברסיטה עירונית אחת שמבניה שזורים במרחב האורבאני ומתלכדים עם העיר למהות משותפת.
אילו חיבור אמיתי שכזה היה נרקם בבאר שבע, היה המרחב הציבורי שבליבו של בניין דילר, המרחב המקשר בין מפלס שדרות רגר למפלס הקמפוס - מתפקד ככניסה מעניינת למרחב הקמפוס. אולם במקום זאת, גדרות ביטחון מפרידות בין העיר לבין האוניברסיטה, ומרעיון החיבור נותרו רק חנות של רשת הספרים הידועה ובית הקפה של רשת נפוצה הממוקמים בקומת המסד של בניין דילר . שלטי החנויות "מעטרים" את החזית הדרומית של הבניין הפונה אל כיכר דייכמן שבקמפוס, ומאפשרים לחולף בשדרות רגר הצצה ותהייה על האפשרות העירונית הבלתי ממומשת – בינתיים.