​

לא הכל ראו את פגיעותו של הבטון ואת פגיעותם של המשתכנים בו. לרוב ראו דווקא את כוחו, ופרשו אותו כאיתן, כמשתלט וככובש. סיפרו לנו על 'שלמת בטון ומלט' המשתררת על כל חלקה טובה ומשליטה אידיאולוגיה על פני המרחבים הריקים. סיפרו לנו שהבטון החשוף גס וישיר כמו הצבר החצוף ונטול הרגישות. גם המבנים שנבנו מבטון, לא היטיבו תמיד לבטא את רכותו. יש והם נוצקו בתבניות נוקשות ובמימדים מוגזמים, ובתוך כך הרחיקו מן הבטון את הכנות החומרית ואת הקונסטרוקטיביות שהתיימרו להציג.

מאידך גיסא, לצד ניסיונות אלו, ולאורך כל ההיסטוריה הישראלית, פגשנו בו בפשטותו היומיומית בבתינו פנימה – כחומר ממנו נבנו הממ"דים והמקלטים שלנו, המשמשים בשגרה כחדרי האמנות בבתי הספר, כמחסנים לרהיטים הישנים בבתים המשותפים וכחדרי הילדים בבתי הדירות החדשים. בעיתות המלחמה, לעומת זאת, הם החללים המגנים והחומלים ביותר שבנינו לנו בתוך המציאות המקומית האלימה.

במובן זה, מבטא השימוש בבטון במבנה "בית הלוחם" סגירת מעגל אל מול אנדרטת חטיבת הנגב, המרוחקת ממנו חמש מאות מטרים בלבד. בדרך, מן הפיסולי לקונקרטי ובחזרה אל הפיסולי, ניכרת בשניהם – בבית הלוחם ובאנדרטה - כנות קונסטרוקטיבית מושכלת ומדודה, רכות ונוקשות ובייחוד חמלה ומגננה. לצד מקומיות הבטון במדינה כולה ובבאר שבע בפרט, מבטא הבטון את המתאם המושלם בין תוכן לבין קונסטרוקציה וצורה, ובמקרה דנן, כל התכונות חוברות כדי לייצר מקלט פיזי ונפשי לנפגעי המלחמה.